מידברן 2026 (Midburn) –
המידברן שבו קברתי את אבא שלי

אני יושבת עם עצמי פחות מ12 ש' מהרגע שעברתי בגייט- וחושבת מה הדרך המהירה ביותר לארוז את עצמי ולהתחפף מהמידברן המזד^$#&יין הזה- עם דמעות שמציפות את עיניי ומאיימות להטביע לי את האוהל לפחות כמו השטפונות שהיו שבוע לפני בשטח!!

השנה פחדתי לבוא למידברן, חששתי שזה יהיה לי קשה מדי, שאני שוב אגזים, שאולי שוב ארגיש אבודה, שאכעס על עצמי שבזבזתי מלא כסף על כניסה, על דמי קאמפ, שאולי זה מיותר כבר והתבגרתי?
אז החלטתי שאני אבוא "בקטנה".
הצטרפתי לקאמפ שבועיים לפני הברן, לא עזרתי להם לבנות ולהכין את כל הציוד של הקאמפ לפני, לא הגעתי להקמות, תיכננתי להגיע ביום רביעי,
"אני אעשה לילה, אולי שניים… מקסימום שניים!! ויאללה הביתה, אפילו פירוקים אני לא עושה השנה!!"
היו לי רגשות של אלטיסטיות!!
"אני וותיקה יותר מכולם בקאמפ הזה!!"
"אני ראיתי ועשיתי יותר מכולם, מה פתאום שאני אעשה הקמות?"
"נתתי מעצמי כבר מספיק כל השנים… השנה אני באה לקחת!!"
ובאמת איכשהו הקאמפ שלי הסכים לכל הדרישות שלי, אל תבואי להקמות, אל תישארי לפירוקים, אפילו קיבלתי הנחה בדמי קאמפ!! הרגשתי שאני מנצחת את הסיסטם!!
ואז האירוע התחיל…
ואיתו הפומו!!
ארזתי את עצמי ויצאתי לדרך ביום שלישי ב01:00 בלילה!!
הגעתי לגייט ב03:00, התחלתי לסחוב את כל הציוד שלי לקאמפ… ובפנים- קללות, קללות, קללות.
"למה את שוב עושה את השיט הזה לעצמך?"
"לא תתבגרי כבר?", "שוב את סוחבת ציוד במדבר?"
סחבתי מזוודה ענקית, ועגלה מלאה בציוד, ביקשתי עזרה מעלם צעיר…"נכון אתה ג'נטלמן ועוזר לי לסחוב את הציוד לקאמפ?"
והוא בלי שניה של היסוס ענה לי- "לא, לא יכול"
נחנקתי.
מז"א!!?? הרי זו ממש ממש לא רוח הברן!!
צעקתי לו בזמן שהוא התרחק ממני- " שתדע לך שככה לא מתנהגים בברן!!"
ובלב מלמלתי לעצמי- זהו, זו ההתחלה של הסוף של המידברן.
הדור הצעיר לא באמת מבין את הרוח והערכים!! פני הברן השתנו.
05:00 כבר סיימתי לסחוב הכל, להקים את האוהל שלי, ונכנסתי לישון שעתיים.
קמתי מזיעה, ויצאתי לראשונה להכיר את חברי הקאמפ.
מכיוון שלא בניתי איתם מראש שום דבר, גם לא הכרתי שם אף אחד.
הרגשתי זרה בקאמפ. אבל "היי, אני מיקה" כולי נוצצים ופוזה, אני בטוח אעשה רושם טוב.
יצאתי לסיבוב בפלאיה, לבקר חברים שלי, אני ב04:30 והם ב08:30- זה הקצה השני של העיר…
הולכת בחום האימים של המדבר, מגיעה לחברים שלי, ומתחילה להתלונן-
"לא מבינה איך עשיתי את זה לעצמי",
"מה חשבתי לעצמי",
"אני לא מכירה שם כמעט אף אחד",
"למה לא הצטרפתי לקאמפים של חברים שלי השנה?"
"איזה סתומה אני!!"
"טוב, מקסימום אני אעבור לחברים שלי בפרי קאמפ".

נכנסת לי הודעה בוואטסאפ ממובילת המחנה:
"מיקה יקרה, הגעת בסוף כמה שעות אחרי שהברן התחיל, תצטרכי להשלים לדמי קאמפ מלאים".
זה הרתיח אותי!!
"איזה חצופה, על 24 שעות לשלם כמעט כפול דמי קאמפ!?? מה נראה לה החצופה הזאת!??
היא לא יודעת שאני מיקה גורוביץ!?!??"
"אני מחפשת לי קאמפ אחר!! עד הערב אני כבר לא שם!!"

זה מה שאמרתי לעצמי בראש, ויצאתי לחפש לי קאמפ אחר!!
הגעתי לקאמפ חברים, סיפרתי את הסיפור, התבכיינתי, הייתי ממש מסכנה והתחננתי שיעשו מאמצים ויתנו לי לעבור אליהם.
ובראש שלי באמת טלנובלה שלמה.
קורבן של מידברן, נפלתי למלכודת ועכשיו אני אעשה הכל כדי לעבור- כי אני ממש לא מתכוונת לסבול כל האירוע.
בדרך הכנתי תכנית ב', עברתי בעוד קאמפ של חברים- וביקשתי לעבור גם אליהם.
התמסכנתי בחיבוק על חברה, עשיתי פרצוף של ילדה עזובה…
שם חברה נוספת אמרה לי- "מיקה, את יכולה לפתור את זה בעצמך, תשבי תחשבי איך, את ילדה גדולה, תבכי מה שצריך לבכות, תשחררי מה שצריך לשחרר… ותתקדמי הלאה".
אוקי- הבנתי, קאמפ תכנית ב'- לא הולכים לתת לי לעבור אליהם.

בדרך לקאמפ שלי- התקשרו ממחלקת תנועה:
"את חוסמת רכבים, תגיעי להזיז את האוטו"
אני? אני חוסמת רכבים? כשחניתי לא היה אף רכב סביבי!!
"כן אבל לא חנית בהתאם להוראות החנייה והסימונים, אז בבקשה תגיעי להזיז את הרכב".

אייייייףףףףףףףף!!!
אבל אני עייפה!!!
מה עכשיו להזיז את הרכב?!?
בכל זאת לא ישנתי כל הלילה, אני עצבנית, ואני עצובה…

הולכת להזיז את הרכב, חוזרת לקאמפ, זורקת למובילת הקאמפ "אין בעיה, אשלים את התשלום…" ובראש שלי אני כבר מתכננת איך אני אורזת את עצמי ומתחפפת משם. "מה לי ולאנשים הוירג'ינים הפשוטים האלה??".

נכנסתי לישון שעתיים קלות והתעוררתי בערב להודעה בוואטסאפ מהחברה של קאמפ תכנית א':
"ממי, ניסינו ממש, זה לא מסתדר".
שיט שיט שיט, אוקי, מה התכנית הבאה שלי??!

אני מרגישה שהברן מייצר לי התנגדות,
בחור צעיר שמסרב לעזור לי לסחוב,
קאמפ שמסרב לקבל אותי,
קאמפ שמבקש עוד כסף,
רכב שצריך להזיז…
"עזבי אותך מיק, תארזי את עצמך וסעי הביתה, זו כנראה הייתה החלטה לא נכונה להגיע השנה.
לכי הביתה, תתקלחי, ותתקדמי"

אבל רגע רגע רגע,
אני הרי לא ברנרית חדשה, אני כבר יודעת לראות את הסימנים של הברן…
"תעצרי שנייה מיקה, תבדקי עם עצמך מה החלק שלך בסיפור- ולמה המידברן הולך להקיא אותך החוצה…"
ישבתי עם עצמי באוהל, ואז שאלתי את עצמי- איפה אני לא בסדר, איפה אני צריכה לקחת אחריות
ומה אני מביאה איתי מבחוץ…
הרי הברן הוא מראה, כל מה שקורה לנו בברן- הבאנו איתנו מהבית, הכל זה השתקפויות,
אז למה משתקפת מולי תחושה כל כך חזקה של חוסר שייכות?

לאט לאט האסימונים התחילו ליפול לי…

לפני שנה וחצי אבא שלי נפטר מגידול במוח.
ההתדרדרות שלו הייתה מאוד מאוד מהירה.
שנה מהרגע שגילינו את הגידול כבר קברנו אותו.
שנה קשה מנשוא בה סעדתי את אבי ועברתי איתו מצבים שבחיים לא חשבתי שיקרו.
שנה שלא באמת עצרתי לעבד בשום שלב.
מאוד מאוד אהבתי את אבא שלי, הערצתי אותו!!
אבל
גם מאוד מאוד כעסתי על אבא שלי.
הוא עשה המון טעויות בחיים.
ובעיקר כעסתי על הטעויות שעשה מולי.
אבא שלי בחר במשפחה אחרת.
אבא שלי בחר לעבור לגור בארגנטינה.
אבא שלי לא בחר בי.
אני כל החיים שלי ניסיתי להרגיש שייכת למשפחה שלהם.
ולא באמת הצלחתי.

אי אפשר לברוח מהאמת בברן, היא מגיעה ישר עד אליך לאוהל ונותנת לך בעיטה בבטן!!
אי אפשר רק לקחת בברן, אין אופציה כזאת, מה גם שאני בכלל לא בנאדם כזה…
אני כותבת את המילים האלה ודמעות מתגלגלות להן על לחיי…

ועם זה הגעתי לברן.
אני באתי לקבור את העבר בברן הזה.
באתי להיפרד מהכעס שלי על אבא שלי.
באתי להשאיר את העבר בעבר- ולהסתכל קדימה.
PAST FORWARD.
לא סתם החליטו על התמה הזו השנה.
שום
דבר
אף
פעם
לא
סתם…
אם קשובים לסימנים.

וכך עשיתי.
החלטתי שיש לי את הכוחות לשנות את הסיטואציה שיצרתי לעצמי ואולי בכלל יצרתי את הסיטואציה הזאת בדיוק כדי להתמודד עם הרגשת חוסר השייכות שליוותה אותי כל החיים.
החלטתי שאני הולכת להכיר את חברי הקאמפ, להתחבר איתם, באמת לעשות מאמץ להיות חלק.
הבנתי- שאת תחושת השייכות- אני יכולה לייצר לי בעצמי.
שזה תלוי אך ורק בי.
אך ורק בי.

ניגשתי לאחת ממובילות הקאמפ, ישבנו בסלון של הקאמפ
התיישבתי לידה, והדמעות החלו לזלוג…
המתוקה המדהימה הזו- כל כך רגישה, ישר קלטה את המצוקה שלי,
לקחה אותי לשדרת האוהלים שלנו, וחיבקה אותי.
דיברנו ארוכות,
סיפרתי לה הכל…
על הילדות הקשה שהייתה לי,
על תחושת הנטישה שאני מסתובבת איתה,
על חוסר השייכות שאני מרגישה,
על הרצון שלי להיפרד כראוי מאבא שלי.
והיא הקשיבה, הכילה, עזרה לי לנתח, נתנה את התובנות שלה,
וכשלקחתי אחריות על ההתנהגות שלי והתנצלתי- היא גם קיבלה אותה.
מובילת הקאמפ השנייה הצטרפה אלינו, גם בפניה התנצלתי.
עפתי על עצמי גבוה מדי, והברן פשוט ריסק אותי לקרקע.
למזלי אני עטופה באנשים רגישים, עמוקים שעברו דבר או שניים בחיים ויכלו לקבל את ההתנצלות שלי ולצאת קדימה.
התחבקנו שלושתינו, אני בעיקר בכיתי… היה מרגש מאוד.

כל זה ועוד לא עברו 12 שעות מאז שהגעתי לברן!!!
הרגשתי שאני צריכה לעכל ולעבד את כל האסימונים האלה…
יצאתי לסיבוב קצר לבד בפלאיה הקרובה,
הגעתי לאפיג'י- איזה יצירה מטורפת!! כל כך עוצמתית!!
המיצב השנה היה אינטרפרטציה של האמנים את חזון יחזקאל.
בחזון זה נגלה אלוהים לנביא מתוך סערה של אש וברקים , כשהוא נישא על גבי מרכבה שמימית המורכבת מארבעה יצורים או מלאכים והם נעים על גבי אופנים נמצאים בתנועה אך בו זמנית בכל מקום .
המסר המרכזי הוא שאלוהים לא נמצא רק בירושלים או בבית המקדש, ה"מרכבה" שלו זזה לכל מקום , אפילו לגלות בבבל. בשביל אנשים בגולה זה מסר מנחם: אלוהים איתם גם שם.
בדיוק כשהגעתי לשם- ראיתי את לילי- אחד האמנים שיצרו את האפיגי'י, הוא סיפר לי כיצד הצוות התעמק בחזון ובעומקים שלו, איך הם זיהו את הרלוונטיות והחיבור של החזון לתקופה הכאוטית שאנחנו חיים היום בישראל, העמיקו וצללו לסיפור צימצמו וזיקקו וכך נוצרה היצירה-"מרכבא"- איש, אישה, נשר, אריה!!
נעים כאלמנט אחד ומאוחד מתחת לכס המלכות אחד הרי היא השכינה שמחברת אותם ואותנו!!

אני ממשיכה בסיבוב שלי ומגיעה לארנב,
הארנב מציע לכתוב מה אני רוצה לשחרר על חתיכת עץ, לשלשל את החתיכה לתוך התיבה שלו, ושביום השריפה
חתיכת העץ תישרף יחד עם הארנב.
אתם כבר יכולים להבין מה ביקשתי, לא?

ממשיכה בטיוליי בפלאיה הקרובה, שומעת מוזיקה מעולה!!
מתקרבת לבמה קטנה בצורת פירמידה, מלא ברנרים צבעוניים רוקדים סביבה,

אני מתחילה להרגיש קצת יותר טוב, האנרגיות שלי חוזרות אליי…
חוש התקשורת שלי מתחיל שוב לפעול- ואני מבקשת לצלם בחורה מתוקה מול הרחבה

משם אני ממשיכה לאקסטטיקה- במת מוזיקה מעלפת!!
זו הבמה שניגנה ראשונה, וזו הבמה שניגנה אחרונה בסוף המידברן השנה.

רביעי בבוקר- אני קמה חדשה!! קלילה, משוחררת, טובת לב!!
ישבתי עם הקאמפ שלי שעות, שיחקנו קצת במשחק קלפים שהבאתי מהבית, חילקתי את הגיפט שלי- מדבקות ציניות וצבעוניות לקישוט הכוס הרב פעמית האישית שיש לכל אחד.

אני יוצאת לסיבוב בעיר, מציעים לי שקשוקה טרייה בדרך

אני עוברת על פני ארטקרים מדהימים!!
כמות הארטקרים שהגיעו השנה הייתה מ ש ו ג ע ת!!!!
70 ארטקרים בכל הגדלים ומכל הסוגים הסתובבו בפלאיה,

אם יש משהו שאני אוהבת זה לעצור קבוצות חברים בדרך ולהציע להם שאצלם אותם, בצורה הזאת אני גם מכירה עוד אנשים, וגם מעניקה להם מהגיפט הקבוע שלי- צילום מקצועי בפלאיה!!

השמש מתחילה לשקוע, אני יוצאת לכיוון הספינה של קאמפ YYY בניהולו של סקאזי שרק לפני רגע נולדה לו תינוקת שלישית במספר אבל הוא כבר כמה שנים ברנר אדוק!!
מתקרבת לרחבה- וקולטת שיאיא מהדג נחש וBLISS מנגנים ביחד על הבמה חלק מתוך השיר "נתראה בגלגול הבא" של רביד פלוטניק !! שילוב מושלם שמעולם לא חשבתי עליו- והרחבה עפה באוויר!!

אני ממשיכה בסיבוב עם החברים הכי טובים שלי ואנחנו מגיעים לקטר - הארטקר הכי גדול בפלאיה, יצירת אומנות נוספת של האומן עידן שליט שהפעם הגיעה לפלאיה בחסות קאמפ שליף.
השנה מיקמו את הקטר בתוך מכתש קטן, נסתר מהעין, אך ככל שמתקרבים עוצמת האירוע גדלה,

רייזינג דאסט מנגנים בקטר, עמי דהן ויוני אהרון שכבר ממזמן הפכו לקונצנזוס בקהילת הטראנס הבינלאומית ובשנים האחרונות מכבדים את המידברן בסט מפוצץ שהקהילה לא מפסיקה לדבר עליו.
אני מתקדמת אל תוך המכתש, השמש יורדת… עוברת אל הגבעה הבאה, ומשקיפה אל הקטר.

מתחתיי ממש- ארטקר קטן בצורת חללית - ה"ספוטניק".
אני רואה בה בחור צעיר, קוראים לו שחר יוחנן, הוא נפצע קשה בעזה מפיצוץ מטען לפני 3 שנים, איבד שניים מהחברים שלו והפך משותק בשתי הרגליים.
כתוצאה מהפיצוץ מטען הוא נפצע בגב ומאז מתנייד על כיסא גלגלים, בחור בשם ערן שטיינגולד שבנה את חללית ה"ספוטניק" ראה את שחר ליד קמפ Free wheel- קאמפ הנגשה שאחראי על כל התחום ההנגשה בברן - קביים, קלנועיות, נקודות איסוף מהפלאיה למתקשים בהליכה ועוד.. בהובלת א.שרמן המלך!!
ערן הציע לשחר לנסות את ה"ספוטניק"- נתן לו אותה לשלושה ימים ובתכלס הציע להשאיל אותה לשחר לכל האירוע.
כשבדקתי מה המשמעות של הספוטניק- הבנתי- שאין יותר מדוייק מהחיבור שנוצר בין ערן ושחר-
משמעות השם ספוטניק ברוסית הוא לוויין או בן-לוויה, והספוטניק פשוט ליווה את שחר לפלאיה.

בדיוק ברגע הזה מתחיל קטע בסט של רייזינג דאסט מהטראק Free the world שבו שומעים את נאום הסיום מהסרט "הדיקטטור הגדול" משנת 1940 של צ'רלי צ'פלין- בחייאת- שימו לכם את הטראק הזה ברקע!!

זה היה מבחינתי אחד הרגעים הכי מרגשים שחוויתי בכל הברנים מאז שאני ברנרית (2015).
הרגשתי שיש אותנו כל כך!!
תחושת ניצחון ואושר ממלאת לי את הלב,
אני עומדת שם מסתכלת על הסצינה של הספוטניק, הקטר, המילים של הדיקטטור עוטפות אותי …
אני בוכה מהתרגשות.

בדרך חזרה מהקטר לעיר- אני עוברת ליד החתול ונפעמת!!
איזה יצירה מטורפת של עץ ותאורה- כל קימור, כל חיתוך, כל פנס, הכל כל כך מושלם וזורם בהרמוניה ביצירה הזאת, נראה לי שהתאהבתי בחתול הזה… דפנטלי אחד המובילים בתחרות "המיצב הטוב ביותר" שאני עורכת לעצמי בראש כל שנה.

וככה, אני מסתובבת לי בפלאיה, ומכל עבר אני מרגישה תחושת ניצחון.
ניצחון אישי שלי על השדים שלי,
ניצחון של עם ישראל על השדים שלו.
ניצחון של קהילה שמוכיחה כל פעם מחדש את עוצמתה!!
נצחון של אהבה.
נצחון של ביחד.

אמרתי להם שאם בסוף הם לא מתחתנים- אני תובעת אותם!!

יום חמישי- ישנתי- כל היום ישנתי!!
אם יש משהו שלמדתי בטיוליי בברנים בארץ ובעולם- זה חשיבות השינה.

חייבים לישון!!
חייבים לנתק את הסיסטם לפחות ל5-6 שעות פעם בכל 24 שעות!!

הוראות אלו נכתבו באבק!!
אומרת לכם- לא תעשו דבר יותר חכם מאשר לתת לעצמכם את המנוחה הזו!!
נכון- המיינד מת לעוף!!
ובדיוק דקל מנגן בפאטמה!!
והפילהרמונית ומאיר בריקסמן!!
ודרוויש ומרינה!!
ונרקיס וסקאזי!!
ופטרה בבלאק בוקס אלוהים!!
ומה עם מסיבת צהריים במנחה יודז?
והזמינו אותי לקבלת שבת לפחות ב6 קאמפים שונים!??!?
אני חייבת לשמוע את כולם!!!
ואני רוצה לבקר אצל כל החברים שלי!!

אבל
אבל גדול
הגוף הוא המכולה שלנו,
הקונטיינר של המיינד הזה שמת לחוות הכל כל הזמן ובכל מקום…
ואנחנו חייבים לתת לו את הריסט הזה פעם ב24 ש'.
אה- וגם מקלחת- אחת, חובה!!
כל 24 שעות!!
חובה!!
תקשיבו לי, אני כבר למדתי את הכללים האלה על בשרי.
ישנתי ביום חמישי מ06:00 בבוקר ועד 14:00 בצהריים, קמתי, התקלחתי, אכלתי סנדוויץ' וחזרתי לישון!!
עד 19:00!!

אז קמתי ויצאתי לשריפות…
אני מטיילת בין המיצבים שנשרפים, פוגשת עוד ועוד חברים
רואה עוד אומנות!!
ומגיעה ברגע האחרון לטמפל…

לא ראיתי את הטמפל הבנוי בכלל.
אין לי מושג איך הוא נראה
אבל בשריפה- הייתי שם…
ושרפתי.
שרפתי את העבר שלי.
שרפתי את הכעס שלי על אבא שלי.
שרפתי את תחושת חוסר השייכות שלי למשפחה שלי.
שרפתי את המסכנות.
את הקורבנות.
את התלותיות.

ואז הבנתי…
אני מסוגלת לייצר לעצמי את תחושת השייכות האישית שלי, בכל מקום, בכל מצב.
יש לי אותי
השנה אני שייכת לפלאיה.

תודה ענקית לקאמפ AFTER GLOW בהובלת נטע ואורנה המלאכיות האישיות שלי- שהכילו את הבלבול מוח שלי בהתחלה ואיפשרו לי ללמוד את עצמי יותר לעומק ואפשרו לי לעוף בקאמפ יציב בחברתם של חבורה של אנשים מופלאים!!

האמנים והיצירות בכתבה

האפיג'י "מרכבא"

רוני דואק, ליאור פלג ואיתמר פלוגי (סטודיו לילי פלוג'ה), עמית גינצלר. תאורה: ערן קליין

הארנב שרצה לעוף

צור סופר

Pyramid

ניר בלדב

אקסטטיקה, מקדש האור והתנועה

אלעד ליף

הדרקון של הקיסר הצהוב

אמיתי עמרן

ארטקר הממותה

Sherman's Playground

הספינה והקטר

עידן שליט (קאמפ YYY, קאמפ שליף)

הספוטניק

ערן שטיינגולד

Meowrage, החתול

סמיון פאים

רגע של ענן

מלי זנזורי

טמפל הקונכיה

רן שאולי ושלי גביש

מוזיקה

Raising Dust (עמי דהן ויוני אהרון), יאיא כהן אהרונוב (הדג נחש), BLISS (יונתן מרקוב), DJ סטיקי

In English

A personal journal from Midburn 2026, the Israeli Burning Man, held under the theme PAST FORWARD. Photographer and coach Mika Gurovich, a burner since 2015, writes about arriving ready to leave, facing grief and a lifelong feeling of not belonging, and letting it go at the temple burn. Along the way: the art, art cars and music of the playa, including the effigy "Merkava", the Shell Temple and Meowrage. Words and photographs by Mika Gurovich.

תגיות: מידברן · Midburn · ברנינג מן · Burning Man · ברנינג מן ישראלי · ברנרים · פלאיה · אפיג'י · טמפל · ארטקרים · אמנות במדבר · PAST FORWARD